לאן נעלמים הכרישים?

כרישים: קבוצה שכוללת את הדג הגדול ביותר, ואולי גם את הדג המפחיד ביותר, או לפחות זה שגרם למספר הגדול ביותר של אנשים לסיוטים אחרי שראו את הסרט "מלתעות". היא כוללת גם דגים קטנים הרבה יותר, שממבט ראשון נראים שונה מאוד מקרוביהם האימתניים. מחקר חדש מראה שהאוכלוסיות שלהם נמצאות בצניחה מהירה, אף יותר משחשבנו בעבר.

הכרישים שייכים למחלקת דגי הסחוס, כלומר דגים שהשלד שלהם עשוי מסחוס ולא מעצמות. בקבוצה זו נמצאים גם הבטאים – דגים בעלי גוף שטוח וסנפירים דמויי כנפיים כמו חתול הים (מנטה) והטריגון. כרבע ממיני הכרישים והבטאים נמצאים כיום בסכנת הכחדה חמורה. אם לא תיעשה פעולה מהירה להצלתם, מינים רבים עלולים להיעלם לחלוטין ולגרום נזק חסר תקנה למערכות אקולוגיות ימיות.

למרות יחסי הציבור הרעים שהכרישים זכו להם לאורך השנים, למשל בסרטים מסוימים, מספר הפגיעות של כרישים בבני אדם נמוכה מאוד ומסתכמת במקרים בודדים בשנה. אך במה שנוגע לפגיעה של בני אדם בכרישים התמונה שונה לחלוטין: בעשורים האחרונים ניצודו יותר ממאה מיליון כרישים בידי דייגים. רוב הציד נעשה לצורכי מאכל, בעיקר של הסנפירים, שהמרק שמכינים מהם נחשב מעדן במקומות מסוימים במזרח הרחוק, אך בני האדם משתמשים גם בעור ובשמן הכבד שלהם.

למרות יחסי הציבור הרעים שהכרישים זכו להם, מספר הפגיעות של כרישים בבני אדם נמוכה מאוד. צילום: gerald-schombs unsplash

כריש הולך ונעלם

שנת 2003 הייתה שנת השיא בדיג הכרישים העולמי, ומאז מספר תפיסות הכרישים ירד בכ-20 אחוז. אחד ההסברים שהוצעו לכך היה שהירידה נובעת מהצלחת הנהלים שהופעלו לצמצום דיג הכרישים. עם זאת, הנתונים דווקא מעידים שהירידה בתפיסות הכרישים נובעת פשוט מצמצום מספר הכרישים בים. אף שברור שמצב הכרישים עגום מאוד, שוררת עדיין אי-ודאות רבה בנוגע למצבם המדויק.

מחקר שפורסם בכתב העת Nature מציג כעת סקירה מקיפה של מדידות גודל אוכלוסיות הכרישים העולמית מאז שנות ה-70. הסקירה נועדה לברר אם אכן יש ירידה בכמות הכרישים ודגי הסחוס האחרים ובמגוונם, ואם כן עד כמה. החוקרים השתמשו במדדים סטטיסטיים כדי לעקוב אחרי מגמות השינוי בגודל האוכלוסיות ובמדד הרשימה האדומה של הארגון הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע (IUCN), שמגדירה עד כמה כל מין נמצא בסכנת הכחדה.

ממצאי המחקר מטרידים. בין 1970 ל-2018 חלה ירידה של 71 אחוזים בכמות דגי הסחוס באוקיינוסים. זו כנראה הערכה שמרנית בלבד, מכיוון שהיא אינה כוללת דיג שלא דווח לרשויות. בנוסף, סביר להניח שגם לפני שנות ה-70 אוכלוסיות הכרישים והבטאים כבר החלו להצטמק, אך אין מידע אמין מספיק שאפשר להשתמש בו כדי לבדוק את זה.

ממצא נוסף הוא שמגמת הצמצום של אוכלוסיות הכרישים והבטאים איננה אחידה ברחבי העולם. הירידה החדה שהייתה באוקיינוס האטלנטי נעצרה בשנות ה-90 והתייצבה על כ-45 אחוז מאוכלוסיית הכרישים בשנת 1970. לעומת זאת, לא רק שבאוקיינוס ההודי הירידה לא התמתנה כלל, אלא שהיא אף הואצה, כך שבתוך חמישים שנה כמות הכרישים והבטאים הצטמקה בכ-85 אחוז. בנוסף נמצא כי ההידלדלות התאימה לתבנית קלאסית של דיג יתר, שבה המינים הגדולים שנתפסים בקלות נעלמים ראשונים, ורק אז מתחילה הפגיעה במינים הקטנים יותר. בתוך כך נמצא ש-16 מתוך 31 המינים של דגי הסחוס שנבדקו במחקר נמצאים כעת בסכנת הכחדה חמורה, לעומת מין אחד בלבד ב-1970.

רוב הציד נעשה לצורכי מאכל, בעיקר של הסנפירים, שהמרק שמכינים מהם נחשב מעדן במקומות מסוימים במזרח הרחוק. צילום: alex-steyn,unsplash

עלו ברשת

כל הראיות מעידות שהגורם המרכזי לירידה בכמות דגי הסחוס הוא דיג יתר. בתקופה שנבדקה, לחץ הדיג על הכרישים והבטאים עלה פי 20, בין השאר בגלל שיפור ביעילותו של ציוד הדיג. עקב הקצב הגבוה של הדיג, אוכלוסיות דגי הסחוס לא מספיקות להתחדש, מכיוון שקצב ההתרבות שלהם נמוך יחסית ואינו משתווה לקצב שבו צדים אותם.

חלק מהכרישים והבטאים עולים ברשת במהלך דיג של מינים אחרים של דגי מאכל. לכן נעשים מאמצים להפחית את הפגיעה בהם על ידי צעדים להטמעת השימוש בציוד מתאים ולעידוד הדייגים לשחרר אותם בחזרה לים ללא פגע אם עלו ברשת. אך קצב הדיג המכוון של הכרישים והבטאים עלה  במהירות במקביל, וכך לא היה בכוחם של המאמצים הללו להגן באופן משמעותי על אוכלוסיות הכרישים.

יש גם כמה נקודות אור במחקר. אחרי שנים רבות שבהן אוכלוסיות הכרישים הלבנים התכווצו, בעשרים השנים האחרונות הן מתאוששות בהדרגה. גם במצבן של אוכלוסיות כרישי הפטיש בצפון האוקיינוס האטלנטי חל שיפור. בשני המקרים אפשר לזקוף את השיפור לזכות הנהלים שהונהגו להגבלת דיג הכרישים. התהליכים האלה מעידים שאפשר להפוך את המגמה השלילית ולאפשר לאוכלוסיות הכרישים להתאושש.

על פניו נדמה שמדובר במאבק בין דייגים שרוצים לספק מזון לאוכלוסייה האנושית הגדלה לבין הגופים הפועלים לשמירת הטבע. בפועל מדובר באינטרס משותף – אם אוכלוסיות דגי הסחוס יירדו מתחת לסף מסוים, המינים הללו ייכחדו ואז מקור המזון הזה יאבד לנצח. לכן חשוב לפעול במהירות וביעילות כדי לאפשר דיג בר-קיימא, שיאזן בין צרכי האדם לבין הצרכים של המערכות האקולוגיות הימיות שבהן חיים הכרישים והבטאים.