הקרב הכמעט אבוד נגד מדוזות

סיפורה של ה"רונלד רייגן" אינו ייחודי: גם אצלנו, תחנות הכוח באשדוד ובאשקלון סובלות מבעיה דומה. תחנות הכוח מתחממות במהירות וזקוקות להרבה מאוד מי ים לקירור. כשנחילי מדוזות עוברים בקרבת החוף, אלפים מהן נשאבים עם המים למתקני הקירור, ומאמץ רב מושקע בסילוקן, כדי למנוע פגיעה באספקת החשמל.

מעבר לצרות שהן גורמות לספינות ולתחנות כוח, המדוזות ניחנו בתיאבון עצום: כל אחת מהן יכולה לאכול מדי יום עד פי עשרה ממשקל גופן. בכל מקום שאליו הן מגיעות הן טורפות המוני בעלי חיים קטנים, כמו סרטנים, דגים ועוד. כך הן פוגעות לא רק במינים שהן ניזונות מהם ישירות, אלא גם במינים אחרים שניזונים גם הם מאותם יצורי ים קטנים.

דוגמה לכך היא המדוזה המסרקנית (Mnemiopsis leidyi), שבשנות ה-80 של המאה שעברה הגיעה כפולשת לים השחור – מקווה מים מצפון לטורקיה שמחובר לים התיכון שלנו. שם היא מצאה חיים טובים: כמעט שאין שם טורפים שמסוגלים לאכול אותה. היא התרבתה בקצב מסחרר, וגרמה נזקים חמורים לענף הדיג, במיוחד של דגי אנשובי, שהם חלק חשוב מכלכלת האזור. עם הזמן מספר המדוזות ירד והתייצב על רמה נמוכה יותר, בעיקר משום שאזל להן רוב המזון. ב-1999 הגיע אותו מין של מדוזה גם לים הכספי, שם המדוזות פגעו באוכלוסיית הדגים ובעקיפין גם בכלבי הים. ב-2006 נמצאו המדוזות הללו גם בים הבלטי.

מהמיתולוגיה לספרי הטקסונומיה

השם "מדוזה" מגיע מהמיתולוגיה היוונית, אך שם היא הייתה שונה מאוד מהחיה הג'לטינית שאנחנו מכירים כיום. מדוזה המיתולוגית הייתה אישה עם כנפיים, בעלת פנים מעוותות ונחשים ארסיים במקום שיער. המראה היה מחריד עד כדי כך שכל מי שראה אותה הפך מיד לאבן. המדוזה הימית קיבלה את שמה בשל הזרועות הצורבות שמשתלשלות מגופה, והזכירו לאנשים את שערות הנחש של היצור המיתולוגי.

המדוזות שייכות למערכה ביולוגית בשם "צורבניים", שכוללת גם אלמוגים ושושנות ים. רוב המדוזות בים התיכון שייכות למחלקה בשם "מדוזות הסוכך". מדובר ביצורים פשוטים למדי: בניגוד לנו וליצורים מורכבים רבים אחרים, אין להן מוח, דם, או אפילו מערכות נפרדות לעיכול ולנשימה. עד 95 אחוז מגופן הוא מים, והשאר הוא מעין חומר ג'לטיני שממנו מורכבות כיפת המדוזה וזרועות הציד הצורבות. הכיפה משמשת חלל לעיכול המזון, וגם מאפשרת למדוזה לשחות: היא מתכווצת בחוזקה, דוחקת את כל המים שבה החוצה, ואז נדחפת לכיוון השני.

מנגינת הנדודים

מחזור חייה של המדוזה מורכב משני שלבים. היא מתחילה את חייה כביצה, שנודדת אל קרקעית הים, נצמדת אליה ומתחילה להתפתח. כך נוצר השלב הראשון, הפוליפ, שנראה דומה מאוד לאלמוג או לשושנת ים – יש לו זרועות צורבות שנמתחות כלפי מעלה והוא משתמש בהן ללכוד בעלי חיים קטנים, בעיקר פלנקטון.

במהלך הגדילה הפוליפ יכול להתרבות בצורה א-מינית – הוא מתחלק והופך למעין מושבה של פוליפים שהם עותקים של עצמו. לאחר מכן כל אחד מהפוליפים עשוי להתפתח למדוזה עצמאית, שכבר אינה מחוברת לקרקע אלא נעה בחופשיות. זה השלב שבו אנו פוגשים את המדוזות בחופי הים התיכון בחודשי הקיץ.

המדוזות נודדות למרחקים גדולים מאוד בזרמי הים, ובעידן המודרני הן גם תופסות טרמפ עם אוניות סוחר ומגיעות אפילו יותר רחוק. לאוניות יש מכלים גדולים, שהן יכולות למלא במים כדי להוסיף למשקלן ולייצב כך את עצמן – המים האלה נקראים מי זיבורית. למה הספנים ירצו לסחוב איתם מים? כי כלי השייט בנוי לשאת משקל מסוים, כך שכאשר המחסנים שלו מלאים הוא מאוזן במים כראוי ואף צד שלו לא כבד מהשני. אם אין במחסנים מטען במשקל הדרוש, אנשי הספינה ממלאים במקום זאת את מכלי המים. עם המים מגיעות גם המדוזות, וכשהאונייה מגיעה לנמל היעד ושופכת בחזרה את המים, היא עלולה לשפוך איתם גם את האורחות הלא קרואות. כך קורה שמינים שחיו בעבר רק באוקיינוס השקט, למשל, מוצאים את עצמם בים התיכון, ומינים מהאוקיינוס האטלנטי מופצים גם לים השחור.

המין הנפוץ ביותר סמוך לחופי ישראל, החוטית הנודדת, נדד גם הוא, אם כי בדרך אחרת. לים התיכון הוא הגיע מים סוף, דרך תעלת סואץ, והתבסס בצורה מוצלחת מאוד מבחינתו – אבל פחות מבחינתנו. המדוזות הן לא היחידות שעשו את המעבר דרך תעלת סואץ, וצורת ההגירה הזאת קיבלה את השם "הגירה לספסית", על שם המהנדס הצרפתי פרדיננד דה-לספס (Lesseps), שתכנן את התעלה.

המין הנפוץ ביותר בחופי ישראל הגיע מים סוף, דרך תעלת סואץ. מדוזה מהמין חוטית נודדת על החוף 

מבעיה אקולוגית למשאב

המדוזות עמידות יחסית למים מזוהמים, חמים ודלים בחמצן, ולכן מסוגלות לחיות בתנאים שבהם בעלי חיים ימיים אחרים לא ישרדו. חוקרים רבים צופים שבשנים הקרובות הן ימשיכו להתרבות כמעט ללא בקרה, ושהבעיה תהיה חמורה במיוחד בים התיכון. האם אפשר למצוא לכך פתרונות? אולי אנחנו יכולים לנצל לצרכינו את שפע המדוזות?

ברפואה הסינית המסורתית מייחסים למדוזות סגולות בריאותיות רבות, כגון הורדת לחץ דם, הקלה על כאבי גב וטיפול בכיבי קיבה. בנוסף, בסין ובמדינות אסיאתיות נוספות, ובמיוחד בקוריאה ויפן, נהוג לאכול מינים מסוימים של מדוזות. אפשר למשל לבשל את כיפת המדוזה בשמן סומסום וסויה ולערבב אותה בסלטים או תבשיל מוקפץ, אם כי יש להודות שרוב מי שלא גדלו על מאכלים אקזוטיים כאלה לא יראו במדוזה מעדן נחשק. עם זאת, בשל ריבוי המדוזות בים התיכון קרא ארגון המזון והחקלאות של האו"ם בשנת 2013 להגביר את השימוש במדוזות לצורכי מזון, כתחליף לדגי ים ההולכים ונכחדים. ייתכן לפיכך שזהו העתיד של צלחת האוכל שלנו.

ייתכן שקיימים גם שימושים תעשייתיים למשאב הזה. במחקר שפורסם בשנת 2014 הדגימה קבוצתו של שחר ריכטר מאוניברסיטת תל אביב שאפשר להפיק מגופן של המדוזות חומרים כמו קולגן ומוצין, שיש להם שימושים רבים בתעשיות הביוטכנולוגיות, למשל בפיתוח חומרים דמויי פלסטיק ותכשירים קוסמטיים.

בינתיים המדוזות כאן ואינן עומדות להיעלם, לכן עלינו לדעת כיצד לנהוג במפגש איתן. כידוע, צריבה המדוזה איננה נעימה ויכולה להיות אפילו מסוכנת. זרועות הארס שלה מכילות מעין מחטים קטנות הארוזות בלחץ, וכשהזרוע מזהה גוף זר – למשל הרגל שלנו – היא משגרת אליו את המחטים ומזריקה לו את הארס.

רמת הסכנה משתנה בהתאם למין המדוזה. מדוזה קובייתית אוסטרלית (Chironex fleckeri), הידועה גם בשם "צִרעת הים", היא אחד היצורים המסוכנים ביותר לבני אדם והארס שלה עלול להרוג. למרבה השמחה היא אינה מצויה בים התיכון, לפחות עד שספינת ענק כלשהי תביא אותה לכאן. לעומת זאת, הארס של החוטית הנודדת יוצר רק צריבה לא נעימה בעור ותגובה דלקתית.

אם נצרבים, הפעולה הראשונה שיש לעשות היא לשטוף את האזור במי ים – לא בחומץ וגם לא בשתן כפי שטוענות לפעמים כתבות בטלוויזיה ובאתרי אינטרנט אלה ואחרים. גם לא מומלץ לשפשף את האזור הפגוע בחול. השטיפה במי ים עוזרת להסיר חלקים מיקרוסקופיים של זרועות המדוזה שאולי נדבקו לעור ועלולים להזריק ארס נוסף. פרט לכך אין הרבה מה לעשות פרט לטיפול בתכשירים שעוזרים להקל את תחושת הצריבה, עד שהאזור יחלים מעצמו.

שיהיה קיץ נעים ונטול מדוזות!