השחיין הצרפתי בן לקומטה ניסה לצלוח את האוקיינוס השקט בשחייה כדי לעורר מודעות ולחקור את בעיית פסולת הפלסטיק בים. יואב נבו, משיט היאכטה של לקומטה, מספר על ההרפתקאות שלהם בלב ים ועל סופו הבלתי צפוי (והזמני) של המסע
מאת: דניאל מרון, זווית- סוכנות ידיעות למדע וסביבה
אחרי מות אביו ממחלת הסרטן ב-1998, החליט השחיין הצרפתי בן לקומטה להקדיש לאביו מחווה ייחודית: חצייה של האוקיינוס האטלנטי בשחייה. לאחר 73 ימים שבהם הותש לחלוטין, נעקץ על ידי מדוזה ונרדף על ידי כריש, הגיע לקומטה לבסוף לצרפת והודיע שלעולם לא ייקח על עצמו אתגר כזה שנית.
אך נראה שחיידק הספורט והאקסטרים נשאר בכל זאת בדם, והנה, 20 שנה לאחר מכן, כשלקומטה כבר בן 51, הוא יצא שוב לאתגר שחייה נוסף – הפעם אל האוקיינוס השקט, כשהמטרה חשובה לא פחות: לעורר מודעות לבעיות הסביבתיות השונות שמהן סובלים הימים שלנו.
לשחות 8 שעות ביום במשך חצי שנה
במסגרת המסע, שמכונה "The longest swim" ("השחייה הארוכה ביותר") ושיצא לדרך ביוני 2018, לקומטה לקח על עצמו להיות האדם הראשון שינסה לחצות בשחייה את האוקיינוס השקט, האוקיינוס הגדול בעולם, שמכסה שליש משטחו. האתגר חייב את לקומטה לשחות במשך שישה חודשים ברציפות, בין טוקיו, יפן לסן פרנסיסקו שבארה"ב, כ-8 שעות ביום במהירות של יותר מ-4.6 קמ"ש. לקומטה יכול היה לנוח על סיפון היאכטה שליוותה אותו, שם אכל תפריט מותאם קלורית לאתגר, לצבור כוחות ליום שלמחרת ולבלות עם אנשי הצוות. ברגע האיסוף על ידי היאכטה, אנשי הצוות ציינו את מיקום האיסוף על גבי מפה באמצעות מכשיר הניווט הלווייני (GPS), וכך יכלו להחזיר אותו לאחר המנוחה למקום שבו אספו אותו ולעקוב בדקדקנות אחרי המסלול.
יואב נבו הוא ביולוג ימי ישראלי שהספיק לחצות את האוקיינוס האטלנטי כמה פעמים על גבי יאכטות שונות. הוא החליט להתנדב למסע יוצא הדופן של לקומטה בתור סקיפר (משיט יאכטה). כעת, כשהוא כבר בישראל אחרי תום חלקו הראשון של המסע, הוא יכול להתבונן אחורנית ולהבין עד כמה החוויה הזאת הייתה ייחודית. "חציתי כבר כמה פעמים את האוקיינוס האטלנטי, אבל אני לא מכיר מישהו שבילה תקופה ארוכה כל כך בלי לראות יבשה. בהחלט הייתי צריך סיבה טובה לעשות את זה".
נבו אומר שהשחייה לא נועדה רק לבחון את גבול הסיבולת האנושית; לקומטה החליט שאת המסע הוא מקדיש הפעם למחקר הימי, ובייחוד להעלאת המודעות למפגעים שמשנים את האוקיינוסים שלנו.
מי שאירגן את המסע היה האחיין של לקומטה, פול, שהגדיר ארבע כללים לשחייה: Safety, Swim, Science, Share. כללים אלו התוו לצוות שגרת יום שכוללת תמיכה בשחיין, תוך הקפדה על בטיחות, איסוף דוגמאות לטובת מחקרים ימיים ועדכון שוטף של אתר אינטרנט, שבו דיווחו על חוויות ותגליות מן המסע. המסע היווה הזדמנות ייחודית לענות על שאלות בנוגע לאוקיינוסים ולגוף האדם בתנאים קיצוניים, ובמהלכו ביצע צוות של 13 מדענים ממוסדות מחקר מובילים בעולם מחקרים ב-8 נושאים שונים, הנעים על הטווח הרחב שבין זיהום פלסטיק לחקר החלל.
מברשת שיניים באמצע האוקיינוס
אחד המחקרים הבולטים התמקד בבעיית המיקרופלסטיק, פיסות פלסטיק זעירות שגודלן נע מעשרות אלפיות המילימטר ועד למילימטרים בודדים. ישנם שני סוגי מיקרופלסטיק: חלקיקי פלסטיק קטנים המשמשים בתעשיות הקוסמטיקה והרפואה, כמו למשל חלקיקי הפלסטיק הקטנים שתפקידם לסייע בניקוי העור בסבוני פנים; ומיקרופלסטיק שנוצר כתוצאה מבלייה של מוצרי פלסטיק גדולים, שנגרם עקב חשיפה לקרינת השמש ולכוחות הגלים והזרמים.
חלקיקים אלו שצפים באוקיינוסים, סופחים ומרכזים על פניהם מזהמים אורגניים שנמצאים במי הים ונאכלים לעתים קרובות על ידי דגים וחסרי חוליות ימיים ונשארים בגופם. כאשר בעלי חיים אלו נטרפים, הפלסטיק עובר גם הוא לרקמות הטורף, וכך הלאה – עד שהוא מצטבר בריכוזים גבוהים בקרב טורפי-העל הימיים. מעבר לחומרים הרעילים שנספחים אל חלקיקי הפלסטיק ממים הים, הפלסטיק עצמו מכיל חומרים הידועים כמשבשים של הפעילות ההורמונלית. וכך, הוא עלול לפגוע בבעלי חיים שצורכים אותו דרך שרשרת המזון ואף לחזור אלינו לצלחת בזמן צריכת דגים ומאכלי ים המזוהמים בפלסטיק.
לפי הערכות, מאז שהחל הייצור התעשייתי של פלסטיק, בשנות ה-50, יוצרו בעולם יותר מ-8.3 מיליארד טון פלסטיק – שרובו עדיין נמצא אתנו, במטמנות האשפה או כפסולת שמזהמת את הסביבה הטבעית. חלק מהפלסטיק שמושלך ביבשה, ליד נחלים ועל החופים על ידי המתרחצים, מגיע אל הים (על פי הערכות המדענים מדובר בכ-12 מיליון טון פלסטיק בשנה) ומוסע בזרמים אל חמישה אזורים מרכזיים במרכז האוקיינוסים (שניים באוקיינוס השקט, שניים באוקיינוס האטלנטי ואחד באוקיינוס ההודי). הפלסטיק נלכד בזרמים קבועים המכונים מערבלי האוקיינוסים, כדוגמת המערבל הצפון-פסיפי, שם הוא מצטבר במה שקרוי "מערבל הפסולת של האוקיינוס השקט", או בפשטות "אי הפלסטיק".
אי הפלסטיק של צפון האוקיינוס השקט עמד במרכז המחקר המדעי שנערך במהלך השחייה של לקומטה. צוות הסירה דגם בכל יום את מי הים במסלול השחייה באמצעות רשת ייעודית לדיגום מיקרופלסטיק, וניתח את ההרכב הכימי והפיזי של החלקיקים. כך בחנו המדענים את הזמן שלקח לחלקיקים להתפרק מהמוצר הראשוני, ואפילו למפות את אוכלוסיית החיידקים שנאספת על גבי המיקרופלסטיק, כדי ללמוד יותר על מקומו של הפלסטיק בשרשרת המזון. זו הפעם הראשונה שדוגמאות בסדר גודל כזה נאספו ונבדקו במקומות שבהם עבר מסלול השחייה.
"חלק מהמטרה של השחייה הייתה להגיע למערבל הפסולת של האוקיינוס השקט", מספר נבו. "בסופו של דבר הגענו לשוליים של המערבל. ראינו שזה לא באמת אי, אלא התקבצות של חלקי פלסטיק שצפים בים. צפיפות הזבל שם באופן סטטיסטי היא גבוהה מאוד וכל הזמן רואים פסולת מסביב, אבל עדיין ניתן לשחות ולשוט דרך המערבל".
הממצאים מדגימים עד כמה הפלסטיק ממלא את הים שלנו. "לא היה יום אחד שבו לא ראינו זבל, מכל הסוגים: מברשות שיניים, נעליים, חלקי מצוף, לא משנה באיזה בעומק ובאיזה אזור. ראינו גם בעלי חיים מסובכים בחלקי פלסטיק, בעיקר דגים, אבל גם בעלי חיים אחרים", אומר נבו, שמספר שבמסע נדגמו בממוצע כ-100 חלקיקי מיקרופלסטיק בכל 30 דקות של גרירת רשת. "היו מקומות שבהם אספנו שני חלקיקים לדקה, ומקומות עם זיהום שיא של 600 חתיכות לדקת גרירה ואפילו יותר מזה, כמו למשל בתוך אי הפסולת".
בעיקר אספנו המון זבל", אומר נבו. "כחלק מההפלגה היינו אמורים להסתכל בכל יום חצי שעה ברצף לכיוון מסוים, לספור את כמות האשפה שאנו רואים ולאחר שספרנו אותה, להעלות אותה לסיפון, לצלם, לתעד ולהחזיר לים. אבל בסופו של דבר אף אחד מאתנו לא יכול היה לשאת את המחשבה שנשליך את הפסולת בחזרה לים, כך שלמעשה אספנו את כל הפסולת שראינו. מכיוון שבסירה היה מקום מוגבל, תלינו את הפסולת מכל פינה אפשרית, והשתמשנו בשישה פחי מיחזור שונים על היאכטה. כל הפסולת שאספנו נמצאת כעת בקליפורניה, והיינו רוצים להפוך אותה למיצג פסולת ימית שיעזור לעורר מודעות לבעיה הנוראית הזאת".
מחשבים מסלול שחייה מחדש
מסעו של לקומטה החל ביוני האחרון ביפן. במטרה להגיע לחופי קליפורניה תוך כחצי שנה. בתחילה הכול פעל לפי התכנית, אבל אז דברים התחילו להשתבש. "אחרי 46 ימים בים התקרבו אלינו שני טייפונים רציניים, שחייבו אותנו לסמן את הנקודה ב-GPS ולחזור ליפן", מספר נבו. "לקח לנו שבוע לחזור לשם בהפלגה ביאכטה, עוד שבוע המתנה ושבוע חזרה, ורק אז המשכנו עוד 115 ימים ברצף עד להוואי".
"בהוואי הבנתי שהזמן מתחיל להשפיע על היאכטה, אבל המשכנו עוד זמן מה לכיוון קליפורניה, עד לשוליים של 'מערבל הזבל'. שם כבר החל החורף. עם הסערות התכופות, התקלות שהתגברו, חלקי החילוף שהחלו להיגמר והמפרשים שהחלו להיקרע, כל יום בים התחיל להיות מסוכן. לכן, באותה נקודה עשינו חישוב כמה דלק נשאר לנו במקרה שאנחנו צריכים להגיע ליבשה והחלטנו לעצור את השחייה. בן לא ויתר ורצה להמשיך לשחות, אבל ראינו שהכי נכון יהיה לעצור".
ההפסקה הבלתי צפויה של השחייה לא היתה קלה עבור לקומטה, שצלח בארבעת חודשי השחייה יותר מ-3,000 קילומטר. "זה לא מה שראיתי בעיני רוחי", הוא כתב בבלוג שלו. "דמיינתי סיום מושלם לשחייה: שאנחנו מגיעים לסן פרנסיסקו, ושהילדים שלי מצטרפים אליי למאה המטרים האחרונים. אבל אני חייב להשלים עם המציאות, ולשמוח שחזרנו בשלום ליבשה ושדבקנו במשימה שלנו: לאסוף דגימות פלסטיק שיסייעו למחקר על זיהום הפלסטיק, שיעלו את המודעות לגבי בריאות האוקיינוסים ושיגרמו לאנשים לשנות את אורח החיים שלהם ולצמצם את השימוש בפלסטיק".
לקומטה והצוות נמצאים כעת בקליפורניה, שם הם מתכונים לחזור להוואי ולהשלים את הפרק הסופי של השחייה. על פי התחזיות, כמה טייפונים – שלפי הערכת המדענים, יהפכו בעתיד הקרוב לעוצמתיים יותר ויורידו משקעים רבים יותר בשל שינוי האקלים העולמי – אבל נדמה שגם איתני הטבע לא יעצרו אדם כמו לקומטה, שמתכנן לסיים את המשחה בכל מחיר.
"הפלגה כזו אי אפשר לעכל, אז לא מנסים", מסכם נבו. "ראינו המון בעלי חיים, לווייתנים, דולפינים, צב אחד, דגי טונה, דוראדו, אלבטרוסים, שכנראה חיבבו את בן, סוסוני ים בצמוד לחלקי פלסטיק, דיונון גדול וכריש אחד שעקב אחרי בן במשך שלושה ימים". המסע הימי הזה העניק לנבו נקודת מבט חדשה גם לגבי המצב של הים בישראל: "אחרי כל כך הרבה זמן בים, הדבר ראשון שהבחנתי בו כשנחתי בארץ היה הלכלוך. יש פה אשפה בכל מקום ויש לנו עוד דרך ארוכה לעבור בתחום הזה".
הכתבה מתוך זווית