הצדפים והקונכיות שנשטפים לחוף הים הם שרידים של בעל חיים שמת, ושייכים למערכת הרכיכות (יצורים בעלי גוף רך ורירי). מקורם הוא בשלד החיצוני של צדפות, חלזונות ורכיכות, והן מורכבות בעיקר מסידן פחמתי בתוספת כמות קטנה של חלבון.
לצדפים ולקונכיות יש משמעות רבה במערכת האקולוגית, למרות שהן שרידים של בעל חיים שמת. בעלי חיים ימיים מוצאים בהם בית ומחסה: ספוגים קודחים בקונכיות ומשתכנים בהן, תמנונים מסתתרים בהן וגם תולעים בונות עליהן את ביתן. סרטני נזיר למשל, משתמשים בקונכיות כמגן לבטנם הרכה וסוחבים אותן ממקום למקום.
קונכיות בחוף. נחוצות לבעלי חיים ימיים (צילום pixbay)
לקונכיות יש גם תרומה חשובה במחזור חומרים חזרה לים. אחרי שהן נשחקות ומתפרקות, החומר העיקרי שממנו הן עשויות חוזר למים, ומוטמע מחדש על ידי בעלי חיים ימיים המשתמשים בו לבניית השלד שלהם.
לכן, כשאתם רואים צדפים וקונכיות על החוף, תשאירו אותם למי שצריך אותם באמת, למרות שהן אינן משמשות עוד את בעל החיים שחי בתוכן.
חלזונות וצדפות
חלזונות הים דומים מאוד לחלזונות היבשה. יש להם רגל שרירית וזוג מחושים, הם נושמים חמצן המומס במים דרך זימים, ועל גבם קונכייה. בשעת סכנה הם מתכנסים אל תוך הקונכייה.
להבדיל מעצמות של בעלי חיים יבשתיים שצומחות יחד עם הגוף שגדל, חלזונות וצדפות מגדילים בהדרגה את הקונכיות שלהם על ידי הוספת חומר חדש בשוליים.
החלזונות הנפוצים בחופי ישראל הם הצלחית, החד-שן והארגמון. הארגמונים מסוגלים לטרוף צדפות וחלזונות ימיים על ידי חירור קונכיותיהם והחדרת רעלן (מורקסין).
צדפים בחוף מכמורת. צילום ענת גבריאלי
רוב הקונכיות מקורן בקבוצת רכיכות – מחלקת הצדפות, או הדו-קְשָׂווֹתִיים. הצדפות מתאפיינות בקונכיות המורכבות משני חלקים המחוברים זה לזה. כל אחד משני החלקים נקרא קַשְׂוָה.
כאשר הצדפה מתה, החומר האורגני המחבר בין שני החלקים מתפרק והם נפרדים זה מזה. בארץ מוצאים בעיקר את הצדפות הקטנות יחסית, אך ישנם מינים של צדפות ענק, שרוחבן מגיע למטר וחצי ומשקלן ל-200 קילוגרם.
הצדפים של נעמית
ה"צדפים" השכיחים ביותר על חופי ישראל הם קונכיות של צדפת המים המלוחים נַעֲמִית (Glycymeris), ובפרט של המין נעמית מצויה. הקונכיות הלבנבנות-חומות שכיחות בחופי הים, אולם פרטים חיים של נעמית מצויה לא נראו באזורנו זה למעלה מ-50 שנה. מין זה נכחד מהאזור, והסוג כולו הולך ונכחד.
כתיבה: ענת גבריאלי. חלק מהמידע מבוסס על כתבה שפורסמה באתר של מכון דוידסון