במחקר ישראלי חדש נחשף שכשבני האדם היו סגורים בבתים עקב משבר הקורונה, הדגים של מפרץ אילת ניצלו את ההיעדרות האנושית – ושחו לאזורים חדשים, שאליהם הם לא מגיעים בדרך כלל.
החום שתקף אותנו בימים האחרונים הביא רבים מאיתנו לפקוד את חופי הים – או לפחות לפנטז על טבילה במים המרעננים. גם אם אנחנו לרוב לא שמים לכך לב כשאנחנו רוחצים בים, הם שם, שוחים להם בינינו: הדגים. אבל האם הדגים שבמים נהנים מהפלישה האנושית אל הטריטוריה שלהם?
ובכן, קשה לדעת מה דגים חושבים ומרגישים – אך קל יותר לראות איך הם מתנהגים. במחקר ישראלי חדש שנערך במפרץ אילת נמצא שבחודשים שבהם הסתגרנו בבית עקב נגיף הקורונה והנוכחות האנושית בחופים הצטמצמה כמעט לאפס, מינים רבים ניצלו את ההזדמנות והרחיבו את טווח השחייה שלהם לאזורים חדשים – וכשהמוני האדם חזרו אל החוף, מינים רבים נסוגו חזרה לאזורים חבויים.
המחקר, שפורסם בכתב העת המדעי Biological Conservation, נערך על ידי חוקרים מאוניברסיטת בן גוריון בשיתוף פרופ' יוני בלמקר ממוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב וד"ר אסף זבולוני, אקולוג מפרץ אילת ברשות הטבע והגנים. החוקרים בחנו את התנהגותם של הדגים שחיים בשוניות האלמוגים שבחוף הדרומי של אילת, שנחשבות לאטרקציות תיירותיות מהפופולריות בישראל. האזור שנדגם נמצא בתוך שמורת טבע ימית, שבה הכניסה לים מותרת ממספר כניסות מסומנות בלבד. המחקר התבצע במהלך הסגר הראשון, לאחריו ובתקופת הסגר השני.
לצורך המעקב אחר הדגים, החוקרים הציבו מצלמות מתחת למים. "המצלמות נפרסו ב-3 אזורים שונים לאורך החוף הדרומי: האזור שבו מותר למתרחצים להיכנס למים; האזור שסמוך לאזור הכניסה למים, שבו אוכלוסיות הדגים דומה מאוד לזו שבאזור הכניסה למים אך שאין בו כניסה של מתרחצים; ואזור האלמוגים, שעומקו 6-3 מטרים ושאליו מגיעים לרוב רק צוללנים ולכן יש בו פחות הפרעה אנושית", אומר ד"ר ויקטור קינה מהמכונים לחקר המדבר בקמפוס שדה בוקר של אוניברסיטת בן גוריון ומהמכון הבינאוניברסיטאי למדעי הים באילת, ממובילי המחקר.
פחות בני אדם, יותר דגים
אז מה התרחש מתחת לפני המים האילתיים בתקופה שבה הסגרים אילצו את בני האדם להדיר את רגליהם מהחוף? על פי ממצאי המחקר, באזורים שבהם יש בדרך כלל כניסה של מתרחצים, הופיעו בזמן הסגרים דגים ממינים שלא נראו במקום בעת שגרה, שמאפייני הסביבה מתאימים להם. "כנראה שלפני כן הדגים הללו נדחקו הצידה, ולא נכנסו בגלל ההפרעה של האדם", אומר קינה. בין הדגים שהופיעו נמנים מינים טורפים, ששוחים בים הפתוח ושמגיעים לשונית כדי לאכול. "עם זאת, יש לציין שההפרעה האנושית לא מעלימה את הדגים לחלוטין מהאזור, אלא פשוט דוחקת אותם לשטחים אחרים".
יש לציין שהתופעה לא נצפתה באזורים הסמוכים שבהם אין כניסה של בני אדם ובאזורי כניסת צוללנים. "כנראה שהפרעת הצוללנים היא מינורית יותר, ולכן היא לא משמעותית עבור אוכלוסיית הדגים", אומר קינה.
נתון מעניין שנצפה אצל הדגים בתקופה שבה האזור שבו הם חיים היה נטול הפרעות אנושיות הוא השפעת המצב על מדד שמכונה "מדד שוויוניות המינים": כשהשוויוניות באזור מסוים נמוכה, נצפה בו רק מין עיקרי אחד עם פרטים רבים – וכשהיא גבוהה, נצפים בו שלל מינים שונים עם מספר דומה של פרטים. במהלך הסגר, נצפתה עלייה בשיוויוניות באזור שנחקר. "אפשר להסביר זאת פשוט בכך שהמינים ה'פחדנים' יותר העזו לשחות באזורים שבהם הם פחות מצויים בדרך כלל, כיוון שבני האדם לא היו שם", אומר קינה.
בהמשך מתכננים החוקרים לחקור את השפעת האינטראקציה האנושית על סביבת הדגים לטווח הארוך: למשל, לבדוק האם נוכחות האדם משפיעה על המצב הבריאותי והפיזיולוגי של הדגים ועל תזונתם.
הטבע התעורר?
על פי דיווחים שונים, הדגים ממפרץ אילת הם לא בעלי החיים היחידים שהגיעו לאזורים חדשים בעת הסגרים. כזכור, בשיאו של משבר הקורונה, כשהרחובות היו כמעט ריקים מאדם, הופיעו בתקשורת לא מעט סיפורים על בעלי חיים כאלה ואחרים שמנצלים את הסתגרותם של האנשים בבתיהם ו"משתלטים" על הערים. צבאים נצפו משוטטים בגנים הציבורים בירושלים, יעלים נראו בטיילת באילת, ברווזים טיילו להנאתם ברחובות פריז, אל ברצלונה ירדו חזירי בר מהפסגות שמקיפות את העיר ובקליפורניה התגודדו להקות של תרנגולי הודו פראיים.
במחקרים שונים מהתקופה האחרונה נבדק האם לטענה הפופולרית והאוטופית על שיבתם של בעלי החיים אל כל פינות העולם העירוני יש בסיס, מעבר לאנקדוטות בעיתונות. בחלק מהמחקרים הללו נמצא שייתכן שסגרי הקורונה סייעו למינים מסוימים, בעוד שבמקרים אחרים ייתכן שהתרופפות הפיקוח והמוטיבציה הגבוהה שהייתה קיימת לציד לא-חוקי אף פגעו במינים הללו. נראה שכמו הדגים האילתיים, גם מינים מסוימים אחרים של בעלי חיים, כמו הפומה בארה"ב, אכן שינו את התנהגותם באין אנשים, ונכנסו יותר לסביבות עירונית שאליהן הם ממעטים להגיע בימי שגרה. עם זאת, נמצא גם שלפחות בחלק מהמקרים, השינוי שבו חשבנו שהבחנו נבע דווקא מאיתנו, ובעלי החיים הם לא אלה ששינו את התנהגותם והגיעו יותר לאזורים שלנו – אלא אנחנו, בני האדם, שיצאנו פחות מסביבתנו הקרובה ולכן שמנו לב יותר לבעלי החיים שמגיעים אליה.
לצמצם למינימום את הפגיעה בטבע
ממצאי המחקר החדש ממחישים את החשיבות של הגבלת הכניסה למים בשטחן של שמורות אלמוגים לאזורים מוגדרים ומסומנים היטב, כמו בחופי שמורת האלמוגים באילת. "המדיניות הזו הוכיחה את עצמה כיעילה מאוד לאורך החוף הדרומי של מפרץ אילת", אומר קינה. "כך, אנשים נכנסים למים רק בחלק קטן מאוד מתוך כלל השטח שזמין לדגים, מה שמאפשר לצמצם למינימום את הפגיעה במגוון המינים, ומאפשר איזון טוב בין הרצון לאפשר לאנשים להיכנס וליהנות משמורת הטבע לבין הצרכים של בעלי החיים שבה".
ובכל מקרה, עד שנדע עוד על המשמעות של הפעילות האנושית בחופים, אומנם אין צורך לבקש את רשותם של הדגים להיכנס אל המים – אבל כדאי לזכור שגם הם שם, חיים את חייהם בין הגלים