ד"ר גליה פסטרנק, זווית
כולנו נחשפנו בשנים האחרונות להשלכות חובקות העולם של בעיית פסולת הפלסטיק הרחבה, ולתמונות מזעזעות כמו אלה של הצב שקשית נתקעה באפו. שמענו גם על צעדים נואשים שמתבצעים במטרה לפתור את הבעיה, כמו זה של הצעיר ההולנדי שהפליג לאסוף פסולת ממרכזי האוקיינוסים. אך עם זאת, עדיין חסר בתחום זה ידע רב, שיאפשר לנו להבין מהן הדרכים הנכונות להתמודד עם הבעיה, ביעילות ובמהירות.
כדי לענות על פערי המידע, צוות מומחים שהוקם עבור האו"ם, ושלקחתי בו חלק כנציגתה של ישראל, אסף במשך שנתיים מידע ממקורות שונים בעולם בנושא. ממצאיו, שהתפרסמו לאחרונה ושסיכומם מפורט גם בכתב העת "אקולוגיה וסביבה", שופכים אור על ממדי הבעיה החמורה ומציעים עבורה פתרונות מעשיים.
כאמור, הדו"ח שהוגש לאו"ם כולל מספר חידושים. ראשית, מובהר בו שכמות הפסולת הימית וזיהום הפלסטיק גדלים במהירות. על פי הדו"ח, כ-9.2 מיליארד טון פלסטיק יוצרו מאז 1950 – וכ-7 מיליארד טון הפכו לפסולת. ההערכה היא שעד 2050, הכמות הכוללת של הפלסטיק שייוצר צפויה להגיע ל-34 מיליארד טון. על פי ההערכות, פחות מ-10 אחוז מהפלסטיק שיוצר לאורך השנים מוחזר. ללא שינוי דרמטי בקצב צריכת הפלסטיק, כמות הפלסטיק שנערמת במערכות אקולוגיות מימיות עשויה לשלש את עצמה עד 2040.
לפסולת הזו יש גם מחיר כלכלי: העלויות הכלל-עולמיות של השפעת זיהום הים בפלסטיק על התיירות, הדיג והחקלאות ימית, יחד עם עלויות ניקיון הפלסטיק, הוערכו ב-2018 בלפחות 19-6 מיליארד דולר.
מעבר לכך, הדו"ח חושף את ממדיהן המשמעותיים של פליטות גזי החממה שקשורות לייצור, לשימוש ולסילוק של פלסטיק מבוסס דלק מאובנים, שצפויה לפיו לגדול לכ-2.1 ג'יגה-טון פחמן דו-חמצני (או שווה ערך לו) בשנה עד 2040. במצב כזה, פליטות גזי החממה עקב תעשיית הפלסטיק יהוו 19 אחוז מתקציב הפחמן העולמי (כמות הפליטות השנתיות שיש לעמוד בה כדי שעליית הטמפרטורה העולמית עקב משבר האקלים תוגבל ל-1.5 מעלות צלזיוס, בהתאם ליעד שנקבע בהסכם פריז).
זאת ועוד, על פי ממצאי הדו"ח, פסולת הפלסטיק מהווה "מכפיל איומים", כשהיא משולבת עם משבר האקלים ועם ניצול היתר של משאבים ימיים כיום. כך למשל, כשפסולת ימית פוגעת במבני חוף טבעיים, נפגעת עמידות החוף בפני אירועים קיצוניים ובפני השפעותיו השונות של משבר האקלים.
אינטרס משותף לכל הרמות
חשוב לציין שעל פי הדו"ח, בעיית פסולת הפלסטיק היא חמורה במיוחד באזורנו. יש כיום בעולם מספר הולך וגדל של "נקודות חמות" – מצבורי פסולת בים, שבהם קיים פוטנציאל לסיכונים ארוכי טווח למערכת האקולוגית ולבריאות האדם. הים התיכון הוא אחד מאותן נקודות "חמות", וכמויות גדולות של פסולת מצטברות בו בשל מבנהו הסגור.
הדו"ח מתריע מפני אי-אחידות במעקב וניטור הפסולת הימית. אומנם חל שיפור משמעותי ביעילותן של מערכות תצפית ושל סקרים עולמיים, ונכתבו פרוטוקולים מסודרים לאיתור ולכימות פסולת שמאפשרים גם למתנדבים לא-מקצועיים לקחת בהם חלק – אך עדיין אין יישור קו באופן שבו המדידות מתבצעות, וחסר שיתוף של הנתונים שנאספו.
יש לציין שקיימים גם כמה ממצאים מעודדים. רשויות וחברות גדולות פועלות לצמצום כמויות הפסולת שמגיעות למזבלות, תהליכי הרגולציה מתרחבים (בזכות הלחץ הציבורי הגובר) וניכרת עלייה באקטיביזם ובפעולות הממשל המקומי בנושא. קיימות גם מספר התחייבויות בינלאומיות להפחתת הפסולת הימית וזיהום הפלסטיק. עם זאת, אף אחד מההסכמים הללו לא כולל יעד גלובלי, מחייב, ספציפי ובר-מדידה, שיכול להגביל בפועל את זיהום הפלסטיק.
ממצאי הדו"ח מבהירים מעל לכל ספק שעקב חומרתה ותפוצתה העולמית של בעיית פסולת הפלסטיק, פתרון יחיד לא יספיק כדי להתמודד איתה. הפתרון טמון בשילוב אמצעים: שיפור איכות הפלסטיק ומיחזורו לקבלת מוצרים ממוחזרים איכותיים, הפסקה הדרגתית של ייצור מוצרים מיותרים, הטלת מיסים על מוצרים חד פעמיים ופיקדון על החזרה לשימוש חוזר, שינוי הרגלי צריכה, הרחבת אחריותם של היצרנים על המוצרים שהם מייצרים, ביטול הסובסידיות על פלסטיק בתולי, פיתוח חידושים בכימיה הירוקה, עיצוב מוצרים אקולוגיים שמיועדים לשימוש חוזר ועידוד כלכלה מעגלית.
יש לקבוע מדיניות עולמית להפחתת כמויות הפלסטיק, עם יעדים מדידים, שמותאמת לכל מדינה לפי המאפיינים הייחודיים לה. יש לייצר מוצרים שמיועדים לשימוש רב-פעמי ולעשות שימוש חוזר באריזות הפלסטיק שכבר רכשנו (למשל, להשתמש בקופסאות גבינה צהובה לאריזת כריך).
פתרון לבעיית הפסולת הימית והפלסטיק חייב להיות אינטרס משותף לכל הרמות: ממשל, כלכלה תעשייה, והאדם הפרטי, כיוון שלא רק הסביבה משלמת את מחיר הזיהום – אלא כולנו.
ד"ר גליה פסטרנק היא עמיתת מחקר במכון ללימודי ים ע"ש ליאון רקנאטי באוניברסיטת חיפה וחברת הנהלה בקואליציה למניעת זיהום הפלסטיק בישראל (מז"פ): שותפות של ארגונים, חוקרים ופעילים שמטרתה להפחית את התלות של ישראל בפלסטיק (בעיקר חד-פעמי) ולהצעיד את המדינה לעתיד בר-קיימא שבו השימוש בפלסטיק יהיה לצרכים מושכלים ויעילים בלבד.