אצות פולשות למען השונית

בין עומסי החום הקיצוניים שמורגשים בימים אלה בישראל, לגל החום האדיר שפקד לאחרונה את אירופה, ולזה שפוקד עכשיו את צפון אמריקה, אין ספק שעליית הטמפרטורות העולמית כחלק ממשבר האקלים מורגשת היטב הקיץ. מעבר להשפעתה עלינו, בני האדם, עליית טמפרטורות האוויר והים בעשורים האחרונים גורמת ליצורים ימיים שחיו באזורים טרופיים לנדוד אל אזורים שהטמפרטורה בהם הייתה נמוכה יותר בעבר. לרוב, המחשבה היא שיצורים אלה, שמוגדרים כמינים פולשים, מתחרים עם המינים המקומיים על מזון ובתי גידול – עד שאלו האחרונים נדחקים ונעלמים. עם זאת, מחקר ישראלי חדש, שהוצג לאחרונה בוועידה השנתית ה-50 למדע ולסביבה, חושף שחלק מהם עשויים דווקא להועיל למערכת האקולוגית שסביבם.

״ב-150 השנים האחרונות כ-1,000 מינים זרים של דגים, חסרי חוליות וגם אצות חדרו אל הים התיכון, בעיקר מים סוף דרך תעלת סואץ, או מהאוקיינוס האטלנטי", אומר פרופ׳ גיל רילוב, ראש המעבדה לאקולוגיה של חברות ימיות בבמכון הלאומי לאוקיינוגרפיה של חקר ימים ואגמים לישראל, שהמחקר החדש בוצע תחת הנחייתו והנחיית ד״ר ג׳ק סילברמן מחקר ימים ואגמים לישראל, בהובלתה של הדוקטורנטית מרטינה מולס ובהשתתפותם של הסטודנטים תמר גיא-חיים, אוהד פלג, ארז ירוחם, ורעות זמיר. רבים מהמינים האלה נדדו כחלק מההגירה הלספסית: המעבר המסיבי של דגים ויצורים ימיים אחרים מים סוף ומהאוקיינוס ההודי דרך תעלת סואץ אל הים התיכון, שהחל בגלל חפירת התעלה ונמשך עד היום, ושמכונה כך על שם יזם תעלת סואץ, פרדיננד דה-לספס. תופעה זו השפיעה משמעותית על המערכת האקולוגית בים, ורבים מהמינים הזרים כנראה מתחרים במינים המקומיים ופוגעים בהם. מעבר לכך, מינים פולשים, בים ומחוצה לו, הם בעיה כלל-עולמית, שמהווה את הגורם השני בחריפותו להכחדת מינים מקומיים (אחרי אובדן בתי גידול).

״ההשפעות הגלובליות של התחממות המואצת של הים ופלישות המינים, בנוסף להשפעות מקומיות של דיג יתר וזיהום, הופכות את ישראל לנקודה חמה (Hotspot) בכל הקשור להיעלמות מינים״, אומר רילוב.

באזור הגאוגרפי של שבו ישראל שוכנת – אגן הלבנט, קצהו הדרום-מזרחי של הים התיכון – תנאי הסביבה קיצוניים באופן טבעי, והאזור הוא החם ביותר בים התיכון. מדובר באזור שמתחמם מהר במיוחד כיום, וההתחממות המתמדת בו מביאה להתמוטטות המגוון הביולוגי בכל רחבי הים התיכון. מחקרים משנים קודמות על היעלמות הרכיכות בים התיכון, והיעלמותו של קיפוד הים הסגול שהיה נפוץ בחופינו עד לפני כ-30 שנה, הראו את הקשר בין טמפרטורה גבוהה להיעלמות מינים מקומיים בים התיכון.

מרכיב מהותי בחברה הימית

המחקר החדש מתמקד בהשוואה בין מין אצות מקומי בשם ציסטנית רייס (Gongolaria Rayssiae), לבין שני מיני אצות שפלשו לים התיכון: Lobophora Schneideri, פולשת חדשה יחסית מהאוקיינוס האטלנטי, ו-Galaxaura Rugosa, מהאזור שבמפגש האוקיינוס ההודי והשקט. במחקר נבדק התפקוד של האצות השונות במערכת האקולוגית, במטרה להבין האם הזרות יכולות להחליף את האצות המקומיות שהולכות ונעלמות בחלק מתפקידיהן.

״אצות הן מרכיב מהותי בחברה הימית, מאחר שהן מהוות בית גידול שבו חיים עשרות ואף מאות מיני יצורים ימיים קטנים כגון סרטנים, תולעים, חלזונות ועוד״, מסביר רילוב. ״האצות מספקות בית ומזון ליצורים אלו ולדגים שונים, וחשיבותן כחלק מתפקודי המערכת האקולוגית היא בייצור חמצן ובקליטת פחמן כחול (Blue Carbon, פחמן דו-חמצני שנקלט על ידי יצורים ימיים כגון עצי מנגרובים, עשבי ים וכמובן אצות בתהליך הפוטוסינתזה, שקליטתו מפחיתה את כמות גז החממה שנפלט לאטמוספרה, ר"א)".

״באזורי המים הרדודים שבים התיכון יש מינים רבים של ציסטנית שנמצאים תחת לחצים מקומיים וגלובליים שמקורם בפעילות האדם", אומר רילוב. "לחופינו קיימים מינים בודדים בלבד, ובעיקר יערות, של האצה המקומית, שהיא אנדמית לישראל ולבנון – כלומר, אי אפשר למצוא אותה בשום מקום אחר בים התיכון. יערות אלו מתפקדים כבית גידול חשוב, אך דגים צמחוניים מסוג סיכנים שפלשו לים התיכון מים סוף במאה האחרונה מאיימים עליהם, בשל אכילה אגרסיבית של האצות, שהופכת את השוניות הסלעיות של הים התיכון ל'שממות' כמעט קירחות מאצות שיחניות״.

אצות שיכולות לפצות

במחקר החדש התגלה שמין האצות המקומי רגיש יותר לחום – זאת בניגוד למינים הפולשים, שעמידים יותר לטמפרטורה גבוהה. כמו כן, המין המקומי הוא עונתי, והוא משגשג במשך מספר חודשים בשנה בלבד, בין החורף לתחילת הקיץ – בעוד המינים הזרים משגשגים לאורך כל ימות השנה. ״בתחילת הקיץ, כשהטמפרטורה מגיעה ל-28-27 מעלות, הציסטנית מאבדת את הענפים שלה ונכנסת למעין 'תרדמה'", אומר רילוב. "ייתכן שבעבר, כשטמפרטורת המים הייתה נמוכה יותר, האצה המקומית הייתה פרודוקטיבית יותר לאורך מספר גדול יותר של ימים בשנה – אבל המצב השתנה עם ההתחממות הקיימת, ויחריף נוכח זו שעוד תגיע בעתיד".

"לאצות הזרות יש אפשרות לפצות על חלק מהתפקודים של האצות המקומיות: גם כבית גידול, וגם בשיקום האובדן של הפחמן הכחול שנגרם עקב פגיעת השינויים הגלובליים והאובדן האפשרי של המינים המקומיים", אומר רילוב. "למעשה, מאחר שהמין המקומי הוא עונתי ובשאר השנה תפקודו פוחת, בתחשיב השנתי, לשני המינים הזרים יש פוטנציאל גבוה יותר בכל הנוגע לקליטת פחמן כחול מאשר למין המקומי״, מפרט רילוב.

ממצאי המחקר מתקשרים גם לשאלה אחרת: האם הסיבה לכך שמינים מקומיים רבים נעלמו מהים התיכון היא פלישתם של מינים זרים, עליית הטמפרטורות העולמית – או שתיהן? מכיוון שדרום מזרח הים התיכון נחקר פחות מצידו המערבי, וניטור מינים באזורנו החל רק בתחילת המאה ה-20, קשה להוכיח מה הייתה הסיבה להיעלמותם של המינים השונים. ״ההנחה הרווחת שהיעלמות מינים קשורה בפלישה של מינים אחרים היא בעייתית, וצריך לחקור את הנושא ולמצוא הוכחות מדעיות כדי שיהיה אפשר לומר זאת", טוען רילוב. לדבריו, מחקרים אחרים שנערכו בישראל, בהם אלה שנערכו במעבדתו של פרופ' יונתן בלמקר מאוניברסיטת תל-אביב, מחזקים את הסברה שהתחממות המים מסבירה טוב יותר מאשר תחרות עם מינים זרים את הירידה בשכיחות מיני דגים. ״ממצאי המחקר שלנו עוזרים לחזק את הסברה שעליית הטמפרטורות בים היא זו שהובילה להיעלמותם של המינים המקומיים״.

"חייבים לסגל גמישות מחשבתית"

כאמור, סוגיית המינים הפולשים רחוקה מלהיות מוגבלת לאצות שנבדקו במחקר, ומינים זרים, כמו דג הזהרון וקיפוד הים השחור, שנפוצים בים סוף, מגיעים לים התיכון כל הזמן. לדברי רילוב, התפשטות המינים הללו בים התיכון בעקבות עליית הטמפרטורה העולמית מצריכה חשיבה יצירתית ואדפטיבית בכל הנוגע למדיניות ניהול ושמירת טבע ימית. "צריך לבחון מחקרית כל מין זר שלו פוטנציאל השפעה גדול, ולראות מהי רמת ההשפעה שלו על תפקוד המערכת האקולוגית בהקשר של משבר האקלים", הוא אומר. "זה תמיד עצוב לאבד מין מקומי, אבל חייבים לסגל גמישות מחשבתית, ולקבל באמצעות הידע שנאסף בעזרת מחקרים החלטות מושכלות בקשר להתמודדות עימם – בין אם זה כאיומים, או כגלגלי הצלה בעולם ובים שמתחממים במהירות״, הוא מסכם